שכיחותה של הפרעת האוטיזם נמצאת בעליה מתמדת בכל העולם, אולם שכיחות זו שונה באופן מהותי בין אוכלוסיות ממוצאים אתניים ורקעים סוציו-אקונומיים שונים. גם בנגב, ידוע לנו כי קיים פער משמועתי בין אחוזי האבחנה של הפרעת האוטיזם בין האוכלוסייה היהודית והבדואית. כדי להבין טוב יותר את הסיבות לפער הזה, ערכה הדוקטורנית אורלי קרוב מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון, מחקר מעמיק על ילדים משתי הקבוצות האתניות האלו, ב-35 תחנות לאם ולילד ומכוני התפתחות שונים באזור הדרום.

​

אורלי אספה באופן אקראי מידע על תהליך האיתור, ההפניה והאבחון של כ-1000 ילדים יהודים וכ-2500 ילדים בדואים בגילאי ילדים בגיל 13-36 חודשים. המעקב אחר הילדים נעשה לאורך תהליך האבחנה כולו, החל מאיתור הילדים באמצעות שאלון M-CHAT אותו מילאו ההורים, דרך הפניה לרופא מאבחן ועד לקבלת האבחנה על-פי קריטריון DSM-5.

​

ממצאי המחקר מראים כי אחוז הילדים ממוצא בדואי שהתחילו תהליך אבחנה בבית-החולים לאחר קבלת ההפניה, היה נמוך באופן משמעותי מאחוז הילדים ממצוא יהודי, זאת בשל אחוזים גבוהים של נשירה במהלך תהליך האבחון. רק 57 אחוז מתוך הילדים הבדואים שהתחילו את תהליך האבחון גם סיימו אותו, זאת בהשוואה ל-84 אחוז מקרב הילדים היהודים.

​

פער זה משקף בין השאר את הקושי בהגעה לבית- החולים בשל העדר תשתית תחבורה ציבורית מתאימה, כמו גם את הפערים השפתיים והתרבותיים המקשים על המשפחות הבדואיות לקבוע פגישות נוספות כדי להשלים את תהליך האבחון.

למרבה הצער, לפערים אלה השלכות משמעותיות על איכות החיים וטיב הטיפול אותו יקבלו ילדים עם אוטיזם באוכלוסייה הבדואית בדרום הארץ. הפיכת תהליך האבחון לנגיש יותר עבור אוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך הינה צעד הכרחי בצמצום הפער במספר אבחנות האוטיזם, בין אוכלוסיות אתניות שונות בארץ ובעולם.